חליל ג'ובראן כתב על חברות: "אל תבקש את רעך למען הפג שעותיך המתות, חפשהו בשעותיך החיות, לחלק חיותן עימו, כי לו למלא מאווייך, לא את ריקותך ..."
כל אחת מתאווה שתהיה לה הילה בחייה.
הילה כזאת, שבכל פעם שהיא תאמר את שמה, "הילה", טבעת של אור תקיף את נשמתה ולרגע אחד בחיי החול שלה היא תחוש שעוטפת אותה איזו קדושה. כל אחת צריכה הילה, שתשאל מה שלומה ותביט באומץ היישר אל תוך עיניה, לא כפי שאנשים מביטים בדרך כלל בזולת, מבט חטוף ומתחמק, חוששים ממבטו, פן ייאלץ אותם לגעת בנשמתם שלהם ברגע לא מתאים. אין רגע לא מתאים אצל הילה, לגעת בו בנשמה.
כל אחת צריכה הילה, שתאמר לה מידי פעם מילה, שאין בה הפוך ולא הפוך על הפוך ולא הומור שחור או אפור, אין בה קוצים ולא תירוצים, מילה אחת פשוטה אך בימנו היא נדירה, לא לועגת ולא מתחכמת וכשהיא נזרקת ממנה לאוויר, היא מפיצה חום כזה ישר לפנים. מילה של הילה, שיש בה תום וטוהר, אך היא שלמה ובטוחה בעצמה, לא נבהלת ולא מתנצלת. כל אחת צריכה הילה כדי שתוכל מידי פעם לחלום שראתה מלאכים בשמי העיר.
כל אחת צריכה הילה שתכניס לחייה עיצוב פנים, לפנים דירתה ולפנים נפשה, תסיט רהיטים שחסמו לה את האוויר ותשבור קירות מיותרים ותראה לה שגם תקרות אפשר עוד להרים ותפתח לה חלל גדול, כזה שהיא לא ידעה שיש לה בחיים ותשאיר לה רק חדר אחד ריק ונסתר שאין בו וילונות או מחיצות, כי אינטימיות בין קרובים אינה כלואה ברהיטים ולבסוף תביא לה גופי תאורה, שזה הדבר הכי חשוב בעיניה, כי כל דבר יכול להיות הכל, אם רק מאירים אותו באור הנכון.
כל אחת צריכה הילה שתראה לה שיופי זה לא תחביב, יופי זו השקפת עולם. היופי שבדברים הקטנים, במפיות תחרה, כלי חרסינה, כריכות ספרים מתקלפות, לכל עצם יש נישה ובכל נישה יש גלריות מתחלפות, כן ממש כך, בתוך חיים שלמים של כאוס, בין ילדים וחפצים וניירות ויצירות, אם יש לך הילה בחיים, היא תראה לך שבתוך כל אלה, בתוך הסלון שלך שנראה כמו גנון - זוועתון, יכולות להיות נישות של גלריות מתחלפות, מובלעות פריזאיות קטנות בניחוח ה"מארה".
מי שיש לה הילה בחיים לא הולכת לאכול ארוחת צהריים אצל חברים. היא מכינה את עצמה מראש לחוויה קולינרית אורגזמתית, אסתטית רב - חושית. אין שום דבר שהוא סתם. הכל ביד אומן. על כוס המים יופיע שמך ויתכתב עם הקשית שעליה דגלון מנצנץ, בכוס הקפה הקר שלך יעמוד זקוף מקל קינמון גאה, פאי הרועים הוא כזה שום רועה צאן לא אכל בחיים וכשחשבת שכבר ראית הכל, היא ממשיכה לקסום קסמים ומצמיחה לפתע לנגד עיניך הר של שלג עשוי גלידת עוגיות שמתחשק לך לקנות בשבילו מחליקיים. ביום העצמאות יוגש קינוח פטריוטי של מאפינס אוכמניות נושאות דגלים כחול לבן, שהיית מוכנה לקום בשבילן ולשיר את שירת התקווה.
מי שיש לה הילה בחיים יודעת שהישן הוא החדש של פעם. אין צבע ישן, יש מעושן ואין חפץ שפג תוקפו ולמה אתם מדברים על צוק איתן כשהיא עדיין לא עיכלה את מלחמת העולם ואל תגידו שלא ראיתם את רוחה של סבתא איבי מרחפת על פני יובלי.
מי שיש לה הילה בחיים, תמצא את עצמה ברגעים מוזרים, עוצרת איתה באמצע הדרך כדי שתצלם תנודה של ענפים, או אוספת שרפרף ישן שנזרק ודוחסת אותו למכונית, תוך שהיא נשבעת לך שהוא עוד יראה כמו כיסאו של לואי ה – 16. מי שיש לה הילה בחיים יודעת שגם בתנועה מתמדת אפשר לעצור ולגנוב רגעים. לא אכפת לה שכולם סביבה רוחשים בסלון בשלהי צהריים לוהטים, היא תמצא את הרגע להראות לך איזה ספר שירים או לגרום לך לשבת ולבהות איתה רבע שעה בתמונה עד שתראי את מה שהיא רואה.
כל אחת צריכה שתהיה לה הילה ומכיוון שחברים כמונו הולכים שלובי נפשות כל החיים, היו רגעים שכאב יצא ממנה ופילח גם לנו את הורידים. נדהמתי לראות אז, איך טבעת אור שבורה שבה לנצנץ בתעצומות בלתי נדלות, נעטפת שוב לא רק סביב עצמה, אלא סביב כולנו, מאחה נשמות פצועות. מי שיש לה הילה בחיים, זכתה בטראומיל נפשות שלא נגמר.
ארבעים שנה וכולנו כבר קצת הילה. שמים מקל קינמון בקפה ואומרים "גופי תאורה". קצת פחות ציניקנים, קצת יותר רגשנים, יודעים לראות את סבתא איבי אצל יובלי בפנים. מציעים בנימוס להביא לה איזה סלט או קיש או עוגה ורגילים שממילא, באוכל שלנו, אף אחד לא ייגע. כולנו קצת הילה ואם לאיזה מפגש היא לא מגיעה, אז אפשר למצוא נחמה בירון, שמילותיה שלה כבר יוצאות לו מהגרון...
איזה מזל שיש עוד שלוש שכמותכם, משודרגות יש לומר ובקרוב ארבע, בשמי ובשם הצוות - תודה. המשפחה שיצרנו אתכם זה הדבר הכי מוצלח שעשינו מזה ארבעים שנה ואתם, יקרים לנו מאד. שנמשיך להיזכר, שנמשיך לחלום ורק שתהיו לנו עוד.